יום שני, 10 בדצמבר 2012

תיק העור ריק

מסוק בחלוני.
מסוק חותך את ילדותי.
גם חיוכו המגונן של אבי
אינו יכול עוד להשיב
את ילדותי לאחור.
יום כיפור 1973.

תיק העור ריק.
אני נוברת בתוכו,
אך תוכו פעור.
אין בו מכתב או גלויה
עבור הגברת
הממתינה
כבדה
בפתח ביתה.
היא למודת שנים
בחלוקה עומדת, ממתינה.
אני עולת ימים
דוורית מתנדבת לעת מלחמה.
היא עומדת שתוקה.
אני נוברת בהולה.
היא ממתינה ממתינה...
אני נוברת נוברת...
אך תיק העור ריק בשבילה.
התתכן כפרה?


אורנה גל   2012











פורסם על ידי ב-

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)