ברחובות של האג

ברחובות של האג,
בקרן זווית,
יושב פליט של שנות השבעים
ומנגן.
שערו הארוך, הדליל, שמוט על
עיניו העצומות,
ואצבעותיו פורטות
מיתרים
של מוסיקה אלוהית.
כבר מזמן הלך לאיבוד
אי שם
במרחבי נפשו.
כבר מזמן הוא אינו מנסה למצא
את הדרך חזרה.
חייו אבדו לו
ורק המוסיקה נשארה.

רגלי נטועות על המדרכה האפורה.
מיהו זה אשר מנגן את גן העדן?
אני תוהה
ומשתאה
ומשתהה עוד קצת...
ועוד קצת..
מי הוא זה אשר מחלק את מתנתו
כך סתם
לכל דיכפין
לכל ממהר לענייניו?

הקהל שלו הן רגליים מתרוצצות
לכאן
לשם.
לפעמים אוזן נעצרת לרגע
וממשיכה לדרכה.
החברים שלו בודאי ממלאים אולמות אי שם,
וחוזרים לארמונותיהם לעת בוקר.
מי מחליט למעלה
איזה אמן וירטואוז ישב על מדרכות
ויקבץ מאזינים
ומי יזכה לכבוד מלכים?

לשמחתי אני מבחינה בשני צעירים,
אולי סטודנטים,
יושבים על המדרכה
למולו,
נשענים על עמוד רחוב,
כאילו היה מושב מרופד בהיכל
ומקשיבים
ביראת כבוד.
על מכנסי הגינס שלהם
יווצרו כתמי אבק ופיח עירוני
ובנפשם יחרט איזה רישום
מעולמות עליונים.
אולי גם בנפשי.



אורנה גל.