כמו ציפור

כשאת כמו ציפור,

את מרשה לשמיים להיות לך

לקרקע,

ולנוצה לבנה להיות לך

לרגל,

והרוח היא

מרבד קסמים.

אורנה גל 2017

הפוגה

חורף

ובגינת הפרחים העירונית,

מבעד לשמורות עיני גשם,

שלוליות של שמש

צוחקות.

אורנה גל   2016

כל צעד קדימה

כל צעד קדימה אל מקום חדש,

הוא גם צעד של פרידה מהמקום הישן.

המקום החדש עוד טרם הפך לממשות

והמקום הישן כבר הולך ונעלם אל תוך ה-אי ממשות.

ובין לבין,

בעוד הישן מתפוגג

והחדש מנסה להבנות,

נכנסת הבהלה

ומקבלת ממשות ברורה בתכלית,

שומרת על המרחב המתפנה,

עד סוף עונת המעבר.

אז היא נעלמת מעצמה

ומפנה את המקום לנבטי הפוטנציאלים החדשים,

שהצליחו בכח הכוונה

והאהבה

לצמוח באדמה החדשה.

אורנה גל   2016

תולדות הכתב

פעם היו האותיות נאחזות באבן.

ללא האבן לא היה להן קיום.

והיו האבנים סדורות ומטופלות ונשמרות על ידי יחידי סגולה.

וכל העם שותלים וקוצרים

ואת סודות האבן אינם יודעים.

אחר כך נאחזו האותיות בקלף,

והקלף, אשר הקריב את חייו למענן,

נשא אותן אל כל המקומות החשובים,

ארמונות ומקדשים וספריות ללמדנים.

וכל העם רועים את העדרים או סנדלרים או רצענים,

ואת סודות הקלף, מתי מעט יודעים.

אחר כך התיישבו האותיות על הנייר

והיו מתאגדות בספרים

ונישאות על כפיים בידי סופרים ועורכים

ועל ידי עיתונאים ופקידים.

והאותיות יושבות על הנייר כבני אדם בתוך סירה,

כציפורים בכלובן, כנמרים בתוך תמונה.

והעם לומדים וקוראים

וחלקם אף כותבים לחברים או למגירה.

עכשיו מתעופפות האותיות בתוך העננים,

מהבהבות מן המסכים.

אינך יודע היכן הן מסתתרות ומתי הן מתגלות,

רומזות, קורצות,

ממתיקות סוד או מקשקשות,

מחכימות, פותחות עולמות

או סתם מרעישות.

להקות להקות של אותיות

מסתחררות כציפורים במעופן,

יוצרות צורות

או יוצרות תוהו.

והעם כולו נוהג בהן,

אך להן יש קיום משל עצמן.

אורנה גל   2016

מלחמת הצבעים

לנפש יש כמה פיות,

למשל, העיניים.

אני שותה צבעים דרך העיניים

בלגימות גדולות ובהולות,

וכל הצהוב והאדום והכחול האלו,

וכל שילוביהם וגווני גווניהם,

ממלאים בי את כל הפינות

לתאבון.

וכשהם נתקלים באיזו פינה שחורה בנפשי,

שמסרבת לקבל אור,

או באיזה משטח לבן,

שמחזיר את כל האור,

הם מוצאים את הדרך להסתדר איתם

פחות או יותר.

אבל עם איזורים אפורים,

עלולה להתנהל מלחמה של ממש.

אורנה גל 2016

ערים מנצנצות בזהב

כזאת אני

רוצה להנביט ערים

מנצנצות בזהב

מתוך חולות המדבר

כשיני חלב

שאינן לועסות בבשר המציאות

המדממת.

אורנה גל 2016

ציור: "אגדה"

אורנה גל 2015

A legend
Orna Gal 2015
Acrylic on canvas 30x30 cm
All rights reserved to Orna Gal (C)

בימים כאלה

בימים כאלה,

אני רוצה לזכור את

תנועת החיטה ברוח,

את רחש דפי הספר

המתדפדפים,

ופרפרים, כמובן, כן,

פרפרים, ואפילו פרפרים סגולים,

פרפרים סגולים על פרחים כתומים,

לבנים, ורודים..

שדות ירוקים...שדות ירוקים...

ואנשים טובים...אנשים טובים, רחומים.

בימים כאלה אני רוצה לזכור

ריח של וניל ושוקולד ודבש,

ואחווה אנושית.

בימים כאלה, שבהם

תנודות חזקות מטיחות חיים במוות,

בניסיון אכזר לשכנע שאין בלתם...

 

 

אורנה גל      14.11.15

בספטמבר חוזרת התקווה

 

בספטמבר חוזרת התקווה לבצבץ מתוך החרכים

שנפערו בקירות הכבשן הבלתי מתפשרים של אוגוסט.

עוד אוגוסט תם. עוד אוגוסט תם ונשלם.

עוד ספטמבר כאן. עוד ספטמבר מתעורר משנתו

מפהק

עושה טובה לאנושות

ומדליק בעצלות את המזגן של האטמוספירה.

עוד מעט גם אנחנו נרגיש את זה. עוד מעט.

קודם תנשב איזו רוח מרומזת בבקרים, אך

בצהרים עוד נגיף תריסים.

אחר כך נתלבט חצי שניה,

אם ללבוש עדיין את החולצה הקלילה,

או כבר את זו הקלה.

ומי יודע אולי לרגע גם נשכח,

היכן השלט של המזגן מונח.

איש ואשה יפסעו ברחוב בצעד רגוע ונינוח.

ובערבים ישקע היום מוקדם יותר אל חיבוק של לילה רך.

בספטמבר חוזרת התקווה לבצבץ

בעיניים כמהות לעננים,

שיבואו בחודשים הבאים

ויחוללו את הנס העצום הזה של תחייה

שחוזר הפלא ופלא כל שנה.

 

 

אורנה גל   1.9.2015

על שפת הכנרת

סבתא

נושאת על גבה

עשרות שנים שכבר נחוו,

ושימחו, והיקשו, וריפאו וצילקו,

עשרות שנים שכבר בערו,

ועכשיו הם שקי פחם

על שכם.

 

ומי תהייה חנה'לה בסיפור הפחמית הזה?

 

חנה'לה הקטנה

זוהרת בחושך בתוך סבתא פחמית,

קטנה ונחבאת אל הכלים.

הנה היא

ילדה על שפת כנרת.

טיול משפחות,

לינה על גדת הכנרת ממש,

בתוך אוהל קטן עשוי משמיכות,

כמו שהיו נופשים פעם,

בין אמא לאבא

עולמה מוגן וחושיה פתוחים.

 

היא עדיין איננה מכירה את סבתא פחמית.

היא עדיין רק ילדה קטנה

מרוכזת כולה באיוושת הגלים

של כנרת בלילה

וכבר מתרקם בה השיר הראשון שלה,

אותו תכתב אחר כך

ותניח למשמרת במחברת צהובה.

 

יום יבוא,

וכאשר יכבד משאה של סבתא עליה,

תצא חנה'לה מזכרונותיה

ותזכיר לה את איוושת הכנרת

בלילה

גלים קטנים מפכים

בתנועה ריתמית

וכל גל קטן הוא כמו פעמון

צלול,

וכל גל קטן מרשה לסבתא להוריד את השק

על שפת הכנרת

להיות שוב ילדה

ורק להקשיב להמייה.

 

 

אורנה גל  2015

 

ספינת שלוותי

אני רוצה שלווה
שתישא אותי על פני הגלים

עלה ורד עלה ורד בקצב ים שקט.

ריח הים באפי. רוח קלה בשערותיי. האופק - לפני.

אלבטרוס צחור כנף מארח לי לחברה.

עלה ורד עלה ורד יוצאת לדרך ספינת שלוותי

ואני הקברניט והנוסעת.

מתחתי צוללות מהירות נושאות מטען גרעיני.

המלחמה שלהן- איננה שלי.

מעלי  מטוסים חותכים שמיים.

הם שייכים לסיפור אחר.

עלה ורד עלה ורד

בקלות ובביטחה

שטה ספינת שלוותי.

אני בוחרת בה.

האם תבחר היא בי?

 

 

אורנה גל  2015

 

קריסטלים

האדמה יודעת ללדת

מתוך הטיט והבוץ,

את הקריסטלים המרהיבים ביותר,

המגובשים ביותר

והמדויקים ביותר.

 

כך גם אנו, בני האדם,

יודעים ללדת רגש מתוך היצר,

רעיון מתוך הבילבול,

רגע של שקט מתוך המהומה.

כך גם אנו

יודעים להיות מלאי פליאה,

מלאי תודה

בעודינו עסוקים בקיום.

 

האדמה יודעת להפיק

מתוך ליבת החומר ממש

את הקריסטלים הצלולים ביותר,

הזכים ביותר, שיודעים לספר לנו

על מה שמעבר לחומר.

 

כך גם אנו, בני האדם,

יודעים להפיק מתוך החומרים

הצמיגיים ביותר, הדביקים ביותר,

העכורים ביותר של הקיום,

אמנות זכה וצלולה,

שיודעת להזכיר לנו

את מה שמעבר לחומר.

 

 

אורנה גל  2015

 

תל אביב

אל תהיי עצובה

אם הטיח מתקלף בקירות.

כבר עברו כאן הרבה סיפורים

והתחלפו כאן הרבה מנגינות.

 

אל תהיי עצובה

למראה קווים עקומים מתפוררים.

לזמן יש משקל, כידוע,

והשנים שוחקות את כל הפינות.

 

אל תהיי עצובה

אם העיר מריחה כמו עשן.

לדינאמיות יש מנוע

ולאנרגיה יש כבשן.

 

אל תהיי עצובה

אם הרעש מזמזם כל הזמן.

לעיר יש חיים משלה

והיא פותחת חיים לכולם.

 

אל תהיי עצובה

אם תרגישי שאינך במקום.

השקט שלך יבנה לך חדרים

גם כאן.

 

אורנה גל   2015

עיר העתיד

הדחפור שוב זולל את אבני הגבעה

הקשות.

עוד מעט תבוא לכאן משפחה עם ילדים

רכים

ועציץ גרניום אדום יפרח

במקום בו היתה קודם חרצית צהובה.

השמש משתפת פעולה

והאדמה נוקשת שיניים טק-טק-טק

טק-טק-טק

ואינה מתנגדת כמעט.

יבואו כמה תמרורים

ויעשו סדר חדש במרחב.

הציפורים יסתגלו יחסית

והצרצרים יצרצרו במקום אחר.

עגלות סופר יקרקשו במגרשי החניה

וטלוויזיות יהבהבו בלילות

בכחול מכושף.
 

רק הירח יביט בתמיהה בכל זה

ויחשב מסלול מחדש.

 

 

אורנה גל   2015

 

עץ עירוני

הראו לי עץ עירוני,

נטוע בים של אבן וזכוכית,

והנה גם הנוף ישר הזווית ביותר,

צומח להיות משהו חי,

מופז באור,

בלתי נשלט

ובלתי צפוי,

כמו זיכרון מהבהב

מיערות עד.

 

 

אורנה גל   2015


השיר נכתב בהשראת ציור של האמנית עמית גל אישטיין.

 

 

ציור נוף כדיאלוג פנימי

תני לי לצבוע פיסת מציאות

בצבעי נפשי.

תני לי לאחוז בפיסת שמים זו,

בעץ הזה,

בזוויות הבניין הללו.

תני לי לשחק

במשחקים שמשחקת השמש

בכל הצורות הישרות והמעוגלות.

תני לי לצבוע פיסת מציאות

בצבעי נפשי -

ואני אגלה לך,

כי יש שירה בכל המראות,

וגם המראה השגרתי ביותר לכאורה,

הוא שירה גלויה או מוצפנת.

 

 

 

אורנה גל  2015

השיר נכתב בהשראת ציור של האמנית עמית גל אישטיין.

את חוצה את הכביש

את חוצה את הכביש

במעבר החצייה,

שסימנת זה עתה

בדיו רצונך.

בצד השני,

את יודעת היטב,

מחכה לך לבטח

אי ודאות.

בדרך שלך את תוהה

והולכת ישר

או

עקום.

לפעמים את מחפשת

רק ספסל

כדי לשבת.

לפעמים את צב

לפעמים את צבי

לפעמים את עלה בשלכת.

 

אורנה גל   2015

 

 

מרבד קסמים

כשסימן הקריאה הגדול

מ

ת

מ

ו

ס

ס

לאלפי סימני שאלה קטנים,

נפתחים מרחבים חדשים

ואפשר

להצמיח כנפיים.

 

כשנשמט השטיח מתחת לרגליים,

אל תנסו להצמיד אותו בחזרה לרצפה,

ראו!

האם הוא הופך להיות

מרבד קסמים?

 

אורנה גל  2015

קרוא וכתוב - מסקנות ביניים

כשאני כותבת -

אני משוררת.

 

אילו הייתי מוסיקאית,

הייתי, כנראה, עלי נבל פורטת.

 

כשאני קוראת -

אני תיירת.

 

אילו הייתי דמיונית -

הייתי, ודאי, על ענן רוכבת.

 

כשאני מציירת -

אני חולמת.

 

אילו הייתי מעשית,

אולי הייתי תופרת

או חוקרת.

 

כשאני איתך -

אני זוהרת

או לפחות - מתאפשרת.

 

אילו הייתי לבד

אולי הייתי

נושרת.

 

 

אורנה גל 2014

 

 

 

יצאה בת קול ואמרה

פגשתי את המכשפה שבי

ועליתי איתה אל ההר.

 

יצאה בת קול ואמרה:

אל תשלחי ידך אל זו המכשפה.

ירדו כל מכשפות תבל מן המוקדים

ורפאו פצעי

עולם.

 

באו הטיגריס ועופר האיילים אל המעיין

והשכינו שלום בנפשי.

 

פגשתי את המכשפה שבי

והשקיתי אותה מן המעיין.

 

וכך היה.

 

אורנה גל  2014

המאירה בפתח אהלה

זו היושבת באהלה,

במקדשה הפנימי,

ההולך איתה באשר תלך,

 

זו  אשר ראתה רבות

וגם חוותה,

 

ואשר בה נערת האצעדות,

עדיין מחוללת חלומות,

 

זו אשר האם שבה,

המעניקה הגדולה,

יכולה כבר לנוח קצת

ולשמוח בחלקה,

 

היא היא זו

אשר מופקדת

על אש ההשראה,

המאירה בפתח אהלה.

 

 

ארנה גל  2014