בספטמבר חוזרת התקווה

 

בספטמבר חוזרת התקווה לבצבץ מתוך החרכים

שנפערו בקירות הכבשן הבלתי מתפשרים של אוגוסט.

עוד אוגוסט תם. עוד אוגוסט תם ונשלם.

עוד ספטמבר כאן. עוד ספטמבר מתעורר משנתו

מפהק

עושה טובה לאנושות

ומדליק בעצלות את המזגן של האטמוספירה.

עוד מעט גם אנחנו נרגיש את זה. עוד מעט.

קודם תנשב איזו רוח מרומזת בבקרים, אך

בצהרים עוד נגיף תריסים.

אחר כך נתלבט חצי שניה,

אם ללבוש עדיין את החולצה הקלילה,

או כבר את זו הקלה.

ומי יודע אולי לרגע גם נשכח,

היכן השלט של המזגן מונח.

איש ואשה יפסעו ברחוב בצעד רגוע ונינוח.

ובערבים ישקע היום מוקדם יותר אל חיבוק של לילה רך.

בספטמבר חוזרת התקווה לבצבץ

בעיניים כמהות לעננים,

שיבואו בחודשים הבאים

ויחוללו את הנס העצום הזה של תחייה

שחוזר הפלא ופלא כל שנה.

 

 

אורנה גל   1.9.2015

על שפת הכנרת

סבתא

נושאת על גבה

עשרות שנים שכבר נחוו,

ושימחו, והיקשו, וריפאו וצילקו,

עשרות שנים שכבר בערו,

ועכשיו הם שקי פחם

על שכם.

 

ומי תהייה חנה'לה בסיפור הפחמית הזה?

 

חנה'לה הקטנה

זוהרת בחושך בתוך סבתא פחמית,

קטנה ונחבאת אל הכלים.

הנה היא

ילדה על שפת כנרת.

טיול משפחות,

לינה על גדת הכנרת ממש,

בתוך אוהל קטן עשוי משמיכות,

כמו שהיו נופשים פעם,

בין אמא לאבא

עולמה מוגן וחושיה פתוחים.

 

היא עדיין איננה מכירה את סבתא פחמית.

היא עדיין רק ילדה קטנה

מרוכזת כולה באיוושת הגלים

של כנרת בלילה

וכבר מתרקם בה השיר הראשון שלה,

אותו תכתב אחר כך

ותניח למשמרת במחברת צהובה.

 

יום יבוא,

וכאשר יכבד משאה של סבתא עליה,

תצא חנה'לה מזכרונותיה

ותזכיר לה את איוושת הכנרת

בלילה

גלים קטנים מפכים

בתנועה ריתמית

וכל גל קטן הוא כמו פעמון

צלול,

וכל גל קטן מרשה לסבתא להוריד את השק

על שפת הכנרת

להיות שוב ילדה

ורק להקשיב להמייה.

 

 

אורנה גל  2015

 

ספינת שלוותי

אני רוצה שלווה
שתישא אותי על פני הגלים

עלה ורד עלה ורד בקצב ים שקט.

ריח הים באפי. רוח קלה בשערותיי. האופק - לפני.

אלבטרוס צחור כנף מארח לי לחברה.

עלה ורד עלה ורד יוצאת לדרך ספינת שלוותי

ואני הקברניט והנוסעת.

מתחתי צוללות מהירות נושאות מטען גרעיני.

המלחמה שלהן- איננה שלי.

מעלי  מטוסים חותכים שמיים.

הם שייכים לסיפור אחר.

עלה ורד עלה ורד

בקלות ובביטחה

שטה ספינת שלוותי.

אני בוחרת בה.

האם תבחר היא בי?

 

 

אורנה גל  2015

 

קריסטלים

האדמה יודעת ללדת

מתוך הטיט והבוץ,

את הקריסטלים המרהיבים ביותר,

המגובשים ביותר

והמדויקים ביותר.

 

כך גם אנו, בני האדם,

יודעים ללדת רגש מתוך היצר,

רעיון מתוך הבילבול,

רגע של שקט מתוך המהומה.

כך גם אנו

יודעים להיות מלאי פליאה,

מלאי תודה

בעודינו עסוקים בקיום.

 

האדמה יודעת להפיק

מתוך ליבת החומר ממש

את הקריסטלים הצלולים ביותר,

הזכים ביותר, שיודעים לספר לנו

על מה שמעבר לחומר.

 

כך גם אנו, בני האדם,

יודעים להפיק מתוך החומרים

הצמיגיים ביותר, הדביקים ביותר,

העכורים ביותר של הקיום,

אמנות זכה וצלולה,

שיודעת להזכיר לנו

את מה שמעבר לחומר.

 

 

אורנה גל  2015

 

תל אביב

אל תהיי עצובה

אם הטיח מתקלף בקירות.

כבר עברו כאן הרבה סיפורים

והתחלפו כאן הרבה מנגינות.

 

אל תהיי עצובה

למראה קווים עקומים מתפוררים.

לזמן יש משקל, כידוע,

והשנים שוחקות את כל הפינות.

 

אל תהיי עצובה

אם העיר מריחה כמו עשן.

לדינאמיות יש מנוע

ולאנרגיה יש כבשן.

 

אל תהיי עצובה

אם הרעש מזמזם כל הזמן.

לעיר יש חיים משלה

והיא פותחת חיים לכולם.

 

אל תהיי עצובה

אם תרגישי שאינך במקום.

השקט שלך יבנה לך חדרים

גם כאן.

 

אורנה גל   2015

עיר העתיד

הדחפור שוב זולל את אבני הגבעה

הקשות.

עוד מעט תבוא לכאן משפחה עם ילדים

רכים

ועציץ גרניום אדום יפרח

במקום בו היתה קודם חרצית צהובה.

השמש משתפת פעולה

והאדמה נוקשת שיניים טק-טק-טק

טק-טק-טק

ואינה מתנגדת כמעט.

יבואו כמה תמרורים

ויעשו סדר חדש במרחב.

הציפורים יסתגלו יחסית

והצרצרים יצרצרו במקום אחר.

עגלות סופר יקרקשו במגרשי החניה

וטלוויזיות יהבהבו בלילות

בכחול מכושף.
 

רק הירח יביט בתמיהה בכל זה

ויחשב מסלול מחדש.

 

 

אורנה גל   2015

 

עץ עירוני

הראו לי עץ עירוני,

נטוע בים של אבן וזכוכית,

והנה גם הנוף ישר הזווית ביותר,

צומח להיות משהו חי,

מופז באור,

בלתי נשלט

ובלתי צפוי,

כמו זיכרון מהבהב

מיערות עד.

 

 

אורנה גל   2015


השיר נכתב בהשראת ציור של האמנית עמית גל אישטיין.